פסק-דין בתיק ע"ר 42341-08-11

השופטת לאה גליקסמן

1.     ערעור זה סב על החלטת רשם בית דין זה, השופט אילן סופר מיום 15.8.11 (בר"ע 45581-06-11), בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום 25.5.11 (סגן הנשיאה אייל אברהמי; ע"ב 1174/06).

הרקע לערעור :

2.     המשיבה 1 היא חברה המפעילה מוסך לתיקון רכבים (להלן- המוסך) והמשיב 2 הוא הבעלים והמנהל של המוסך (להלן- המשיב). המערער, מנהל חשבונות במקצועו, הועסק במוסך מיום 1.2.1996 עד יום 29.7.2003. בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה (עב 1174/06) שהגיש המערער נגד המוסך והמשיב לפיצויי פיטורים ולתשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו, לטענתו, בשל תקופת עבודתו במוסך וסיומה. עוד עתר המערער לפסק דין הצהרתי הקובע כי משכורתו הינה כמפורט בתלושי השכר שקיבל. המשיבים הגישו תביעה שכנגד נגד המערער ואשתו להשבת כספים שנטלו מהמוסך במרמה, לטענתם, במסגרת עבודתו של המערער. בית הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

3.     ערעור שהגיש המערער על פסק הדין לבית דין זה התקבל, ובפסק דין מיום 22.11.09 נקבע כי שררו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, ועניינו של המערער הוחזר לבית הדין האזורי לדיון בתביעתו ובתביעה שכנגד. כן נקבע בפסק הדין כי בית הדין יאפשר לצדדים, אם יבקשו זאת, להשלים טיעוניהם גם בשאלה האם סוכם בין הצדדים על שכר ברוטו או נטו.

4.     בהחלטה מיום 12.4.2010 דחה בית הדין האזורי את בקשת המערער "להחלפת מותב" וקבע כי בפסק דינו של בית הדין הארצי נקבע כי התיק יישמע בפני אותו מותב כאשר הראיות שנשמעו ישמשו אף לצורך מתן תשובה לשאלה שלשמה הוחזר העניין לבית הדין האזורי.

5.     ביום 11.11.10 קיים בית הדין האזורי ישיבת תזכורת בתום הדיון ניתנה החלטה לפיה  הצדדים יגישו תצהירים משלימים. המערער הגיש תצהיר משלים, והמשיבים הגישו בקשה למחיקת סעיפים מהתצהיר המשלים וכן עתרו להגשת תצהיר מטעמם לאחר החלטת בית הדין בבקשתם.

6.     בהחלטה מיום 25.5.2011 קבע בית הדין האזורי כי הצדדים חרגו מהמסגרת שהותוותה על ידי בית הדין הארצי; בתצהיר המשלים שהגיש המערער "כהשלמות" יש ניסיון לשפץ ולשנות את כל המסגרת הראייתית, והוא פותח את כל ההליך מחדש, ולכך אין מקום, במיוחד בהתחשב בהיקף הדיון בתיק. על כן, ביטל בית הדין האזורי את החלטתו הקודמת מיום 11.11.2010 וקבע כי הצדדים יגישו השלמת טיעונים המבוססת רק על הראיות שכבר הוגשו (להלן - ההחלטה).

7.     המערער ביקש להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, אולם בקשתו לא נתקבלה לרישום לנוכח העובדה שבקשת רשות הערעור הוגשה באיחור. 

הבקשה להארכת מועד והחלטת הרשם :

8.     בבקשתו להארכת המועד טען המערער כי לא הגיש בקשת רשות ערעור במועד מאחר שסבר בתום לב שלרשותו עומדים 30 יום מיום המצאת ההחלטה, כמקובל בבית המשפט המחוזי ולא 15 יום כפי שנקבע בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991;  מדובר באיחור של 6 ימים בלבד, שכן המערער ניסה להגיש את הבקשה לרשות ערעור לראשונה ביום 23.6.11; סיכויי בקשת רשות הערעור טובים, שכן בית הדין האזורי לא היה מוסמך לבטל את החלטתו הקודמת בדבר הגשת תצהירים משלימים, במיוחד שאיש מבעלי הדין לא ביקש זאת; החלטת בית הדין האזורי פוגעת בסיכוייו לזכות בתביעה.

9.     המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי טעות של עורך דין בדבר המועד להגשת בקשת רשות הערעור אינה בגדר  "טעם מיוחד" המצדיק  הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור; סיכויי בקשת רשות הערעור קלושים לנוכח ההחלטה המנומקת של בית הדין האזורי, התואמת את המתווה שנקבע בפסק דינו של בית הדין הארצי.

10.            בהחלטה מיום 15.8.11 דחה רשם בית דין זה את הבקשה להארכת מועד וחייב את המערער בהוצאות בסך של 2,500 ש"ח. הרשם קבע כי טעותו של המערער בדבר המועד להגשת ערעור אינה בגדר "טעם מיוחד", כיוון שמדובר בטעות שניתן לגלותה על ידי בדיקה שגרתית של הוראות התקנות הרלוונטיות. אשר לסיכויי בקשת רשות הערעור, קבע הרשם כי סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים ולכן גם הם אינם בגדר "טעם מיוחד". לעניין זה קבע הרשם כי בפני בית הדין האזורי הונחה כל התשתית הראייתית שהשתרעה על פני 140 עמודי פרוטוקול וכל חומר הראיות ואין מקום להוסיף עליו; קביעת בית הדין הארצי כי הצדדים יהיו רשאים להגיש השלמת טיעון  בכל הנוגע לשאלה אם מדובר בשכר ברוטו או נטו אין משמעה הבאת ראיות אלא הגשת סיכומים בלבד, כפי שהורה בית הדין האזורי.  החלטה זו של הרשם היא מושא ערעור זה.

הערעור

11. המערער טוען כי הרשם טעה בכך שלא התחשב בנסיבות שהובילו לאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור, ולא נתן דעתו לכך שמדובר בטעות שאירעה בתום לב ולא מתוך רשלנות או זלזול בסדרי הדין; לאחרונה נקבע כי גם טעות של עורך דין הנוגעת למניין הימים עשויה להיחשב ל"טעם מיוחד" להארכת מועד, במיוחד כאשר אין פגיעה באינטרס סופיות ההליכים, כמו במקרה דנן שבו מדובר בהחלטת ביניים בתיק תלוי ועומד; סיכויי בקשת רשות הערעור טובים והם יכולים להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד; החלטת בית הדין האזורי לדון בתביעות הצדדים רק על סמך העדויות והראיות שהובאו בפניו לפני שפסק דינו בוטל בערעור, היא חסרת תקדים, סותרת את האמור בפסק דינו של בית הדין הארצי ומונעת מהמערער להוכיח את תביעתו ולהתגונן כראוי כנגד התביעה שכנגד שהגישו המשיבים; משבוטל פסק הדין והתיק הוחזר לבית הדין האזורי לדון בתביעות ההדדיות, אמור להתקיים בו דיון מחדש בכל השאלות השנויות במחלוקת ובכללן גם בשאלה אם הוסכם בין הצדדים על שכר ברוטו או נטו; גם אם היו פגמים כאלה ואחרים בתצהיר המשלים של המערער, התרופה לכך היא בתיקון הפגמים בתצהיר ולא במחיקתו.

• 12.            המשיבים תומכים בהחלטת הרשם מטעמיה ומוסיפים כי סיכויי הערעור אינם גבוהים; משעה שהמערער חרג מהמסגרת שהותוותה על ידי בית הדין הארצי, תוך ניסיון לשפץ ולשנות את כל המסגרת הראייתית, צדק בית הדין האזורי בכך שחזר בו מהחלטתו בדבר הגשת תצהיר משלים; ביסוד החלטת בית הדין האזורי עמד, בין היתר, השיקול לפשט את הדיון ולהקל עליו, מאחר ובתיק הוצגה מסכת ראיות רחבה אשר נפרסה על פני 140 עמודי פרוטוקול; קיים אינטרס לגיטימי לסופיות הדיון בשאלה של הרחבת היריעה והמסגרת הראייתית שלא לצורך ותוך סרבול ההליך המשפטי.

• 13.            בתשובתו לסיכומי המשיבים חוזר המערער על האמור בסיכומיו ומדגיש כי החלטת הרשם מבוססת על פסיקה המתייחסת לאיחור בהגשת ערעור על פסק הדין, בעוד שבמקרה הנדון מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בתיק תלוי ועומד, כשלא התגבשה כל ציפייה אצל המשיבים לסיום ההליכים; בית הדין האזורי לא היה מוסמך לבטל, מיוזמתו, את החלטתו הקודמת בדבר הגשת תצהיר משלים; מכל מקום מדובר באיחור של 5 ימים בלבד בהגשת בקשת רשות ערעור.

הכרעה :

14.            לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי החלטת הרשם מבוססת היטב ולא נמצא טעם משפטי או אחר המצדיק התערבות בה. משכך ראויה החלטת הרשם להתאשר מטעמיה ודין הערעור להידחות.

15.            המערער איחר בהגשת בקשת רשות הערעור ב-8 ימים או לכל הפחות  ב- 6 ימים. כבר נפסק כי  "כלל הוא, כי איחור של ימים אחדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה"  וכי "גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" [עא"ח (ארצי) 19/07 חיים גלעד - ציום חברת השייט הישראלית בע"מ, מיום 28.6.2007].  במקרה הנדון, האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור לא נבע מקיום אירועים שמחוץ לשליטת המערער או בא כוחו, אלא מטעות בא כוח המערער בדבר מספר הימים העומד לרשותו להגשת בקשת רשות ערעור. כבר נפסק, כי טעות מעין זו אינה בגדר "טעם מיוחד", שכן מדובר בטעות שניתן לגלותה בנקל על ידי על ידי בדיקה שגרתית של התקנות הרלוונטיות לעניין המועד להגשת בקשת רשות ערעור [עא"ח (ארצי) 15/07 אורן פור - חברת דואר ישראל, מיום 18.6.2007; עא"ח (ארצי) 17/08 אתי רייך - שרית בזיני - נאווי, מיום 2.9.2008].